מאת אורית עוזיאל

אבי, ד"ר יוסף עוזיאל, היה רופא בנס ציונה.

באותם ימים נס ציונה הייתה מוקפת פרדסים בהם עבדו בדואים מהנגב.

יום אחד נשמעה דפיקה בדלת הבית.

בפתח עמד בדואי זקן שניסה להסביר לאבי משהו בערבית.

כשהוא ראה שאבי לא מבין אותו הוא ביקש ממנו בתנועות ידיים להתלוות אליו.

אבי חשב שמדובר בחולה שלא יכול ללכת אבל אז התברר שהחולה הוא לא אחר מאשר חמור קטן שעמד מושפל ראש. על ברכו, באחת מרגליו הקידמיות, היה כרוך בד.

כשהבדואי הסיר את הבד התגלה מתחתיו פצע מכוער.

אבי ביקש ממנו להמתין, נכנס לחדרו והכין תחבושת גדולה, עליה מרח משחה שהייתה ידועה בשם המשחה השחורה.

אבי חשש לחבוש את החמור בעצמו ורק השגיח שהבדואי יעשה את זה נכון.

אחר כך הוא נתן לבדואי עוד תחבושות ואת המשחה והסביר לו להחליף את התחבושת כל כמה ימים.

כעבור שבוע מצאנו ליד הדלת סל מצא פרי הצבר, סברס, מתנה מהבדואי על הטיפול בחמורו.